שני בחירות שוב השבוע – ושני אלבומים שאהבתי יותר מכל אחד אחר השנה. יחד הם מראים את הגבולות החיצוניים של הפאנק המודרני.
ראשית, Dogleg, שהוא פאנק במסורת של סלנג אפס וחוף מלוכלך מוקדם. ווים חסרי רחמים. אקורדי כוח. מילים צורחות. הקלטת אולפן שנשמעת בשידור חי. אורכו של חצי שעה, ללא מילוי. הופעת בכורה מצוינת ביותר.
תגרה מאת דוגל
הבחירה השנייה שלי לשבוע היא האלבום השלישי של אנגליה של Melt Yourself Down, שאלבום המחאה של הג’אזר -ניסיוני שלו 100% כן יש גם מוסר פאנק חזק. אבל במקום בו דוגליי מסתמך על תשוקה, חרדה וחריפות, להמיס את עצמך מסתמך על מוזיקליות ותזמון יחד עם כתיבת שירים ועיבודים מבוססי דיוק. הלהקה יודעת מתי לפוצץ קרניים בסגנון עצם דגים ומתי לפתע להכניס שתיקה, נותנת את התחושה/התחלה מהירה מהירה של שיר של פיקסיז. Dogleg הוא פשוט ועוצמתי. מיד, לעומת זאת, מסובך ופרובוקטיבי.
פשוט תסתכל על הבחירה של יחיד: תנין. יש הרבה שירים “קלים יותר” באלבום הזה, אבל הם הלכו עם שיר נגד תרופות. זה מבוסס על Krokodil, אופיאט הניתן להזרקה סינתטי שנקרא כך מכיוון שהוא הופך את עורו של המשתמש למחוסח וקשקשי – כמו תנין.
זה פאנק להיום, ומביא ולשאול מעט ממה שקרה לפני כן.